רעננה · כל יום שלישי, 20:15
הגעתי לביודנסה בזכות המטפל שלי, שאמר לי יום אחד: "אתה צריך יותר שמחה בחיים שלך. תגיע לויצו הרצליה ביום חמישי בשתיים." לא שאלתי שאלות, ובאתי — זה היה בית הספר למאפשרי ביודנסה. 13 שנה שאני רוקד ולומד לאפשר ביודנסה, ו־10 שנים שאני גם מאפשר בעצמי.
במסע הזה גיליתי את החיבור האנושי המזין, את החיבור לגוף שלי, ואיך הגוף הפך להיות המצפן הכי מדויק שלי — דרכו למדתי להרגיש אהוב, להתרכך, לשחרר טראומות עמוקות ותחושות אשמה שליוו אותי שנים, ולהעז לבחור בחיים נאמנים יותר למהות שלי, כולל לעזוב את עולם ההייטק וללכת אחרי הייעוד שלי.
בקבוצות שאני יוצר יש אווירה של שמחה, עומק, ביחד וערבות הדדית — מרחב שמרגיש כמו משפחה מפרגנת, כזו שלא מוותרת על אף אחד ואחת. אני אוהב לראות אנשים נפתחים, שוכחים לרגע את היומיום, ומגלים מחדש את השמחה ואת החופש להיות עצמם.
בשבילי, ביודנסה היא הרבה יותר מריקוד — היא מסע התפתחות שמאפשר להיות יותר אותנטיים, יותר חופשיים ויותר מחוברים לעצמנו. הייעוד שלי היום הוא ליצור מרחבי התפתחות הוליסטיים של גוף ונפש יחד, ולעזור לאנשים להגשים את הגרסה הכי מיטיבה של עצמם.
מה גרם לי יום אחד לעזוב את ההייטק, ולעסוק רק בביודנסה?
אני מאמין בכל ליבי: מה שהביודנסה נתנה לי, היא יכולה לתת לעוד הרבה אנשים — חיבור עמוק לגוף, המצפן הכי מדויק שלנו, חיבור אנושי אמיתי, והחזרת השמחה ליום־יום.
אני לא פותח קבוצה כדי ללמד לרקוד. אני פותח אותה כדי לפתוח דלת — חזרה הביתה, אל עצמנו.
השם "ביודנסה" נולד משילוב של "ביו" – חיים, ו"דנזה" – ריקוד: ריקוד החיים. את השיטה יצר רולנדו טורו, פסיכולוג, אנתרופולוג ומשורר צ'יליאני, שהאמין שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש דחף חיים שיכול להירדם — ושדרך תנועה, מוזיקה וקשר אנושי אפשר להעיר אותו מחדש, ולחזק את הקשר שלנו לעצמנו, לזולת ולסביבה שלנו.
המדע כבר הוכיח שהקשר בין הגוף לרגש הוא דו־סטרי: הגוף לא רק מבטא את מה שאנחנו מרגישים — תנועה מסוימת, עם כוונה מסוימת, יכולה לעורר בנו רגש, כמעט ביוזמתנו.
מפגש ביודנסה לא חייב להרגיש כמו שיעור או לימודים. מפגש ביודנסה טוב מעורר בנו שמחה וחיבור באופן טבעי, אורגני. מה שאני הכי אוהב בביודנסה — זו שיטה שפשוט עובדת. לא מדברים, פשוט רוקדים. ובכל תנועה שמים כוונה: כוונה של שחרור, של הומור, של עדינות, של חיבור — כל ריקוד והכוונה שלו. זה יכול להיות ריקוד קצבי, משחקי, מלודי; ביחד, לבד, בזוגות. וכשהמאפשר בונה את המפגש נכון, משהו טוב קורה בגוף של כל מי שרוקד באותו ערב. השיטה פשוט עובדת.
ביודנסה היא מסע התפתחות, לא סדנה חד־פעמית. שבוע אחרי שבוע חוזרים ומזכירים לגוף איך להתחבר לשמחה — משחקים, רוקדים, פוגשים עיניים מוכרות ששמחות לרקוד איתנו. השינוי מחלחל לאט, כמעט בלי לשים לב, עד שחווית החיים כולה מתחילה להרגיש אחרת: טובה יותר, נעימה יותר. רקדני ביודנסה מתארים את זה שוב ושוב, כמעט באותן מילים — זו תחושה של לחזור הביתה, אל הבית הפנימי.
וכל זה מתחיל באותה הזמנה פשוטה: להיכנס לגמרי לחוויה של התנועה, להרגיש את הרגש שהמוזיקה מעוררת ואת המפגש עם מי שאיתך בקבוצה — ולתת לזה לבוא לידי ביטוי, בלי לחשוב יותר מדי. הזמנה להיות הריקוד עצמו.
לא צריך ניסיון קודם, לא צריך להכיר צעדים, ולא צריך לדעת "לרקוד נכון". צריך רק להגיע, ולתת לגוף לעשות את מה שהוא כבר יודע.
זו לא סדנה חד-פעמית. זה מנהג שבועי — ודווקא בחזרתיות שלו נמצא הכוח.
כל שבוע אני בא לרקוד עם אותם אנשים. לא זרים חדשים כל פעם — קבוצה שמכירה, שזוכרת, שמחכה לך.
וכל שבוע אני חוגג את החברים שלי במעגל. זו לא מטאפורה — זו התנועה עצמה, מכוונת לראות ולהיראות.
החזרתיות הזו, שבוע אחרי שבוע, בונה משהו שסדנה בודדת לא יכולה: חוויית חיים משמעותית ושמחה יותר.
